פנקס גרשון ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז ת"א ואח'

פסק דין

מבוא

בפניי ערעור של חייב על החלטתו של הנאמן מיום 29.12.2010 לאשר באופן חלקי תביעת חוב של נושה, כמו גם על החלטתו של הנאמן להאריך את המועד להגשתה של תביעת החוב.

עסקינן בתיק פש"ר שנפתח לבקשת חייב בגין חוב לנושה אחד ויחיד, הוא החוב אותו אישר הנאמן באופן חלקי.

צו הכינוס ניתן ביום 19.4.2009 ופורסם ברשומות ביום 7.5.2009.

לא ברור מתי, אם בכלל, פורסם דבר הצו בעיתון, כמתחייב מתקנה 19 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה- 1985 (להלן: "התקנות"), אך לצורך הענין, אצא מתוך הנחה המיטיבה עם החייב, לפיה היה אכן פרסום בעיתון במועד בו ניתן צו הכינוס ולא במועד מאוחר הרבה יותר.

תביעת החוב הוגשה ביום 3.2.2010, אם כי, לטענת הנושה, שהתקבלה על ידי הנאמן, הוא שלח את תביעת החוב בפקס למשרדי הכנ"ר עוד ביום 24.12.2009. בקשה להארכת המועד להגשתה של תביעת החוב הוגשה ביום 27.7.2010.

החייב טוען כי לנוכח האיחור בהגשתה של תביעת החוב, כמו גם האיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד, היה מקום לדחות את תביעת החוב על הסף. לחלופין, טוען החייב כי היה מקום לדחות את תביעת החוב לגופה משום שפרע את החוב.

הנאמן טוען כי יש לסלק את הערעור על הסף משום שלא נתונה לחייב, להבדיל מנושה, הזכות להגיש ערעור על החלטת נאמן בתביעת חוב של נושה. לגופו של ענין הוא טוען כי העובדה שמדובר בנושה אחד ויחיד מהווה טעם מיוחד להארכת המועד להגשתה של תביעת החוב. הכנ"ר מצטרף אף הוא לעמדת הנאמן.

דיון

תקנה 96 לתקנות קובעת כי נושה רשאי לערער לבית המשפט על החלטת הנאמן בתביעת החוב שהגיש. מכאן משתמע שלחייב עצמו לא נתונה זכות להגיש ערעור כאמור. בצדק טען איפוא הנאמן כי יש לסלק את הערעור על הסף בהעדר זכות להגשתו. ודוק: לא אלמן ישראל, וחייב שאיננו משלים עם החלטת הנאמן בתביעת חוב של נושה, רשאי להגיש בקשה לביטולה לפי ס' 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה"), אך במקרה כזה שומה עליו להראות כי נפגע בעקבות החלטתו של הנאמן.

חרף העובדה שדינו של הערעור להיות מסולק על הסף, ועל מנת למנוע הליך סרק נוסף, אדון בערעור כאילו מדובר בבקשה לפי ס' 150 לפקודה.

החייב מבסס את טיעוניו על הוראת ס' 71(ב) לפקודה, לפיה יש להגיש תביעת חוב תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס. אכן, במקרה דנן תביעת החוב הוגשה באיחור ביחס למועד הקבוע בפקודה, אלא שתכליתו של ס' 71(ב) אינה להגן על החייב מפני הגשת תביעות מאוחרות, אלא בראש וראשונה, ליצור שויון ואחידות בין הנושים, על מנת שכלל הנושים יוכלו לדעת מהי מצבת חובותיו של החייב בתוך פרק זמן קשיח וידוע מראש. לחייב עצמו אין זכות מוקנית לכך שתביעות החוב נגדו תוגשנה תוך פרק זמן של שישה חודשים דווקא. כאשר מדובר בנושה יחיד, כמו במקרה דנן, אין כל חשש לפגיעה בשויון בין הנושים. ממילא, החייב איננו יכול להראות כי נפגע בעקבות החלטתו של הנאמן, פגיעה שרק היא מצמיחה לו זכות לבקש את ביטולה של החלטת הנאמן.

למעלה מהצורך אציין כי מדובר בנושה תושב כפר בשטחים, אשר טען במסגרת הבקשה להארכת מועד כי כניסתו לשטחי המדינה כרוכה בקשיים רבים, וכי זו הסיבה שעלה בידו להגיע למשרדו של בא כוחו בעיר פתח תקוה רק ביום 18.12.2009. בנסיבות אלה, לא מצאתי פגם בהחלטתו של הנאמן להאריך לו בדיעבד את המועד להגשתה של תביעת החוב.

לגופו של ענין, לא מצאתי פגם בהחלטת הנאמן לאשר את תביעת החוב באופן חלקי. טענותיו של החייב לפיהן פרע את החוב במרוצת השנים היו כלליות, בלתי מפורטות וללא אסמכתאות, למרות שבדיון מיום 20.6.2010 ניתנה לו הזדמנות להמציא לנאמן במועד מאוחר יותר אסמכתאות כדי להוכיח את הטענה לפיה החוב כבר נפרע. החייב גם לא תמך את טענותיו אלה בתצהיר. יצויין כי תביעת החוב אושרה בהסתמך על הרישומים בתיק ההוצאה לפועל שפתח הנושה נגד החייב, מה שמפריך ממילא את הטענה כאילו החוב נפרע זה מכבר.

בשולי הדברים אציין כי קיימת מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב מצידו של החייב בעמידתו על דחייתה של תביעת החוב בשל האיחור בהגשתה, שהרי עסקינן באותו חוב אחד ויחיד אשר בגינו בלבד יזם מלכתחילה את הליך הפש"ר. הוא הדין בטענתו של החייב, לפיה אם יינתן לו הפטר, יש להשיב לו את הסכום שהצטבר עד היום בקופת הפש"ר, ולא להעבירו ללשכת ההוצאה לפועל. מדובר איפוא בנסיון לא ראוי להתחמק מתשלום החוב מנימוקים טכניים.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה. החייב ישלם לנאמן הוצאות הערעור בסך 2,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"א, 14 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: